הבת שלי, זוהר, לומדת בחינוך אנתרופוסופי. השבוע הייתי בהרצאה של ד"ר מוטי לוי בקהילה שלנו. ד"ר לוי הוא רופא, מומחה ברפואה משלימה, רופא אנתרופוסוף, הקים את מערך הרפואה המשלימה ב"כללית" ומנהל אותו.
ד"ר לוי התחיל את ההרצאה שלו בכך ש"אפשר לסכם את הגישה האנתרופוסופית בחינוך וגידול ילדים ב-2 מילים: אל תקלקל".
"אל תקלקל".
כמה כוונה יש בשתי המילים האלו. אנחנו באים לעולם מלאים ביכולות, כישורים ופוטנציאל. עכשיו השאלה היא האם אנחנו גדלים על קרקע שמאפשרת לנו לקחת את ערימת המשאבים העצומה והנפלאה הזו, לפתח אותה, להשתמש בה ולהיעזר בה. או שיש שם משהו, או מישהו, שמקלקל.
אצל רובינו המציאות היא של גם וגם. מי שמגדל אותנו, תחת השקפת עולמו וחוויותיו האישיות, עוזר לנו לפתח חלק מהיכולות שלנו, ומשתיק לנו יכולות אחרות. "זה לא מספיק יפה", "אתה לא מוכשר ב…", "למה שלא תלמדי את זה…", "זה לא מספיק פרקטי". מכירים את זה?
אחרי ההרצאה התחלתי לחשוב על שתי המילים האלה, "אל תקלקל", במונחים של חוסן, לחץ ניהול ומנהיגות.
כל כך הרבה פעמים ראיתי עובדים שנכנסים לתפקיד חדש מלאים במוטיבציה, בשמחה, בחדוות עשייה, בהתלהבות עד השמיים. ואז אני פוגשת אותם שוב אחרי כמה חודשים ואני רואה עיניים כבויות, עייפות עצומה ובאסה גדולה בנשמה. מה קרה???? מה קרה בחודשיים?
התשובות חוזרות על עצמן כמעט במדויק: "הלחץ גמר אותי", "אנחנו עובדים פה באטרף", "אני לא מספיקה לראות את משפחה שלי", אני כל לילה במיילים ובווסאפ", "אני לא מספיק לעבוד כמו שהייתי רוצה, הכל מהר מהר".
"אל תקלקל".
אני חושבת שהיום ארגונים והעומדים בראשם צריכים ללמוד לא לקלקל. מנהלים בכל הדרגים צריכים ללמוד לא לקלקל. הפוקוס שלנו כאנשי משאבי אנוש צריך להיות שם. לתת למנהלים כלים שיאפשרו להם ליצור אקלים צוותי שמאפשר לאנשים להביא לידי ביטוי את היכולות והכישורים שלהם. לנהל את הצוות באופן שלא גומר את האנשים. להבין שלחץ אינטנסיבי, ארוך, מתמשך – הוא לא משהו שאנשים יכולים להחזיק בו מעמד לאורך זמן. בסוף הם עוזבים, או חולים, או שחוקים, והרבה פעמים כל התשובות הנכונות.
לא לקלקל מבחינתי זה לאפשר לאנשים להביע את היצירתיות שלהם, למצוא את הדרך שלהם לפתור בעיות, לבנות לעצמם את הקשרים החברתיים שלהם, לשמר את ההתלהבות והמוטיבציה שלהם. אנשים נכנסים לארגונים מלאי רצון טוב, חדורי תשוקה להצליח, להוכיח. אל תקלקל. תן לאנשים לעבוד, תתערב איפה שצריך אותך, תמצא את הדברים שבהם אתה יכול לתרום, ייצר קרקע שעליה הם יכולים לפרוח, תכשיר, תדריך, תחנוך, תנהל את העומסים והלחצים שלהם באפקטיביות.
וגם לעובדים עצמם, כלומר לכל אחד ואחת מאיתנו, יש תפקיד בתוך זה. בהנחיה אני הרבה פעמים מתחילה בתרגיל שבו אנשים סוקרים את חייהם ואת האירועים המרכזיים שקרו להם, ומתוך האירועים האלה מתרחשת למידה מחודשת של הכוחות, העוצמות והמשאבים שעומדים לרשותם. בתרגיל הזה אנחנו נפרדים מהקלקולים, מכל מה שאמרו לנו שלא טוב, ממה שהכנסנו לעצמינו לראש שלא מספיק, ונזכרים מחדש במה שיש לנו – בחוזקות, בכישורים, ביכולות, בכלים, במשאבים. מתוך התרגיל הזה בונים חוסן אישי, שיושב קודם כל, על מה שכבר יש לנו (רק שלפעמים אנחנו שוכחים).
תרגיל להיום – מה חשוב לכם "לא לקלקל" – עם המשפחה, בזוגיות, בעבודה, עם הצוות, עם הבוס, עם הקולגות, עם החברים?
בתמונה: זוהר ברגע קסום שלא קלקלתי 😊
