ולמה ככה?
כי מגוון התגובות, התחושות, גורמי הלחץ וההתנהגויות שאנחנו נתקלים בהם, הוא עצום. ערב רב של צבעים מתערבבים ומשפריצים, לפעמים מלכלכים, לפעמים נעימים.
אחרי חצי שנה של עשרות זומים, טימסים ודומיהם, שבהם השתתפו מאות אנשים, אני מנסה להגדיר פה איזשהו עיקרון ומה אני אגיד לכם… קשה.
הנה כמה דוגמאות למה שאנשים חווים בתקופה הזו:
– יש כאלה שעובדים מהבית ומתים על זה. לעתים קרובות אפשר לשמוע אותם אומרים "זו אחלה תקופה בשבילי, יש לי הרבה יותר זמן, אני לא מבזבז שעות על הכבישים, יש לי הרבה יותר זמן למשפחה".
– יש כאלה שעובדים מהבית ושונאים את זה! וגם פה זה יכול להתחלק לשתי קבוצות ויותר. למשל:
– בעלי המשפחות עם ילדים קטנים מתקשים להתמודד עם הג'אגלינג הזה שבין הילדים לעבודה. מצד אחד הם רוצים לעבוד ולדלוור ומצד שני יש להם רגשות אשמה מפה עד טנזניה על זה שהילדים תקועים כל היום מול המסכים. ואם הילדים כבר היו בבית הספר דקה וחצי, אז טשטוש הגבולות, ה-always on וגורמים נוספים, גרמו לחוויה של שחיקה גבוהה מכל עניין ה-Working from home הזה.
– הרווקים ואלה שחיים לבד בבית מתקשים להתמודד עם ה"לבד" הזה שנכפה עליהם פתאום. כולנו איבדנו בעצם חלק גדול מהאינטראקציה ומהתמיכה החברתית שלנו, שהיא כל כך קריטית וחשובה דווקא בימים של לחץ! תמיכה חברתית היא מקור מרכזי ומהותי בחוסן שלנו. על אחת כמה וכמה זה קשה לאלה שחיים לבד בבית. תוסיפו על זה שהסגר הראשון היה על פסח והסגר השני על ראש השנה. לא נעים בכלל בכלל להיות לבד בבית בחגים.
– יש כאלה שחייבים לבוא למקום העבודה, למשל כי הם נותני שירות פרונטלי, ואז יש בנוסף לכל הלחצים גם את החשש האמיתי והמוחשי להידבק בקורונה.
– יש כאלה שתפקידם מחייב אותם לנסוע ממקום למקום ולהיפגש עם אנשים רבים (סוכני מכירות למשל), וגם הם חשופים יותר להדבקה, מה שמעורר לחץ וחששות רבים.
– אנשים שנמצאים בקבוצות סיכון שונות חווים לרוב לחץ גבוהה יותר בתקופה הזו, מאשר אנשים שאינם בקבוצת סיכון.
– בנוסף לגורמי הלחץ הרגילים שאנחנו מכירים, כמו הג'אגלינג בין הבית לעבודה, העומס, חוסר הזמן לעצמינו, היעדים, המטלות…. נוספו גורמי לחץ כבדים בתקופה הזו. למשל, טיפול בהורים מבוגרים שמתקשים להתמודד עם הבידוד או שסובלים מבעיות בריאותיות, ילדים שצריך להעסיק בתוכן איכותי תקופה ארוכה בבית, ילדים שהשגרה שלהם הופרעה לחלוטין וזה משפיע כמובן על רמות העצבים והסבלנות שלהם, בידוד חברתי, סגר, סירבול ברכישה או התארגנות עם דברים פשוטים ויומיומיים, חוסר וודאות, חוסר יציבות, פיטורים של האדם עצמו או של מישהו מהמשפחה, ועוד ועוד….
אז מה עושים? איך אנחנו – כאנשי משאבי אנוש, פיתוח ארגוני, הדרכה, יועצים, מנחים – יכולים לתת מענה לערב רב הזה? מה העיקרון המנחה פה?
אז העיקרון המנחה פה לדעתי, הוא שאין עיקרון מנחה.
בחודשים האחרונים ככה אני עובדת. אני לוקחת בחשבון מראש שאני כנראה אפגוש אנשים שחווים מגוון גדול של תחושות ורגשות, שמתמודדים עם מגוון גדול של גורמי לחץ ושחיקה, ושהאופן בו הם מגיבים ומתנהגים הוא במנעד רחב מאד של אפשרויות.
זה אומר, שבוובינר למשל, אני מוכנה מראש למספר אופציות של תכנים ושאלות שיעלו. זה אומר שמנהלות מש"א ואני לוקחות בחשבון שאמנם החלטנו על תוכן מסוים, אבל אנחנו הולכות "עם הקבוצה". כלומר, נותנות מענה מדויק למה שעולה בזמן אמת מהקבוצה, גם אם זה שונה ממה שחשבנו.
לא מעט מנהלות מש"א שיתפו אותי בחודשים האחרונים בקושי הזה לתת מענה לכולם. הן עובדות כל כך קשה, ואיכשהו יוצא שבסוף יש כאלה שלא מרוצים. שלא קלעו בול לצרכים שלהם, שלא נתנו מענה ללחצים שלהם. המעבר מפתרונות קולקטיביים שלפעמים אנחנו כן בוחרים בהם בניהול מש"א, לפתרונות בפינצטה, הוא מעבר לא פשוט בכלל. זה נכון עוד יותר בארגונים גדולים, בהם אנשי מש"א נדרשים לתת מענה למאות עובדים. זה כמובן, מוסיף לגורמי הלחץ של אנשי מש"א…
אני חוזרת למושג ה- good enough שלמדתי לפני הרבה שנים בפסיכולוגיה התפתחותית. "good enough mother", הוא מושג שהגדיר רופא הילדים והפסיכואנליסט הבריטי וויניקוט ב-1953. המושג הזה מדבר על איזון והתאמה בין צרכי התינוק לאופן בו אימו וכל מטפל עיקרי אחר, מגיבים לצרכים האלה. ויניקוט לא דיבר על האם המושלמת, על ה-perfect mother, ולא על האמא הכי טובה – best mother, אלא על האם הטובה דיה.
אני אוהבת את המושג הזה. הוא שם את החיים בפרופורציות ריאליות, ואת הציפיות שלנו מעצמינו, כאנשי מקצוע, כהורים, כבני אדם, במקום הנכון. בהשאלה, אני משתמשת במושג הזה ומזכירה לעצמי פעמים רבות ש-good enough זה המושלם החדש.
אני חושבת שכשאנחנו יודעים שעשינו את ה"הכי טוב שלנו", כשאנחנו בתקופה כזו לוקחים בחשבון שהבלגן הוא פה כדי להישאר כרגע, כשאנחנו לפעמים "זורמים" עם הבלגן ולא נלחמים בו (כלומר, נשארים גמישים ופתוחים לשינויים), כשאנחנו בוחרים לא להתבאס ולהתעצבן על כל שינוי בלתי צפויי (הנה ברגעים אלה ממש הודיעו שמערכת החינוך תהיה סגורה החל ממחר… ולא מיום שישי…). כשאנחנו נכנסים למוד הזה, אנחנו יודעים ש- good enough is enough. וזה כבר מוריד לנו את רמות הלחץ.
שתהיה שנה טובה, על באמת טובה, לכולנו. או במשפט אחד :"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".