העיסוק בזה התחיל כנראה מסרטון וההאשטאג #QuietQuitting בטיקטוק,
אבל התופעה עצמה נמצאת איתנו כבר לא מעט זמן.
למען האמת, היא היתה פה מאז ומתמיד.
גם לפני 20 שנים דיברנו בסדנאות "הנעת עובדים"
על אנשים ש"באים לעבודה אבל לא באים לעבוד".
יכול להיות שממדי התופעה התעצמו בחודשים האחרונים,
יכול להיות שדור ה-Z מראה לכולנו מאיפה משתין הדג,
ויכול להיות שזו רק הפומביות והויראליות שנותנות הרשתות החברתיות לתופעה.
העניין הוא, שהפוסטים והכתבות שאני רואה בנושא
מציירים תמונה שעלולה להיות מתסכלת מאד להרבה אנשים.
הרי זה לא באמת כזה פשוט "להוריד את הרגל מהגז",
או "לעשות רק את מה שמשלמים לי עבורו".
אחרת, כולם היו עושים את זה כבר מזמן.
בתכלס "ההתפטרות השקטה", מדברת על היכולת להציב גבולות,
לוותר על פרפקציוניזם, ולהפסיק לרצות אנשים אחרים.
אלו כולן מיומנויות נרכשות, רק שצריך לעבוד בזה כדי שזה יקרה,
ואם זה היה כזה קל, לא היתה שחיקה בעולם.
בנוסף, המצב בישראל שונה לדעתי ממקומות אחרים בעולם.
יוקר המחייה ושחיקת השכר לא באמת מאפשרים
לחלק גדול מאוכלוסיית העובדים לקחת את הסיכון
שכרוך ב"התפטרות שקטה".
זה אולי נכון לגבי תפקידים סופר מבוקשים ב"הייטקס",
אבל אני לא בטוחה בכלל שזה נכון לגבי רוב המגזרים האחרים.
אז בעוד שישנם אנשים שיכולים להגיד
"היי! העבד הזה הוא כבר לא אני"
וזה מבורך מאד בעיני,
אנשים אחרים, ואולי רוב המועסקים בישראל,
מתקשים לעשות את זה ומוצאים את עצמם
במעגל שחיקה מתמשך,
עם חיים בלתי מאוזנים בעליל,
שפוגעים בבריאות הפיזית והנפשית שלהם
כמו גם בפרודוקטיביות שלהם בעבודה.
הפתרון לזה לדעתי נעוץ במידה שבה מעסיקים וארגונים
יפנימו סוף סוף שלחץ מתמשך לאורך זמן הוא דד-אנד
להצלחה של הארגון כמו גם לחיים של העובדים.
אני חושבת שבמקום לחשוב על צ'ופרים ומיתוגים,
הנהלות וארגונים צריכים להתעסק בדבר עצמו.
עשו "רגולציה פנים ארגונית" לעומס, שעות עבודה, כמות מטלות וציפיות.
אפשרו לאנשים לחיות חיים מאוזנים בין העבודה לשאר החיים שלהם.
אל! אל תפריעו להם בזמן הפרטי שלהם וכשהם בחופש.
גם לא עם מייל קטנטן ("מה כבר עשיתי?").
תנו לאנשים את הכלים להציב גבולות, לוותר על פרפקציוניזם ולהפסיק לרצות אחרים.
בנו תרבות ארגונית שמאפשרת לדבר על הנושא הזה בפתיחות על השולחן.
הכשירו את האנשים במיומנויות של ניהול לחץ ומניעת שחיקה.
שימו לב לאנשים ה"שקופים" בנושא הזה,
אלא שלא יכולים להרשות לעצמם התפטרות שקטה,
אבל סובלים כל שנייה בשעות העבודה שלהם.
אני חושבת שישראל נמצאת הרחק מאחור
בכל מה שקשור לתרבות עבודה שמקדמת חוסן אישי וארגוני,
ומונעת את התחלואות שנובעות מלחץ ושחיקה.
הגיע הזמן לעשות. לטפל בדבר עצמו,
ולהבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.
וטוב שכך.