כשהמשמעות שוחקת

אני רוצה לדבר על הצד האפל של המשמעות בעבודה –
אותה משמעות שאנחנו מרבים לדבר עליה.
המשמעות שכולנו מחפשים,
ההרגשה שאנחנו עושים משהו חשוב, משהו שיש לו ערך.  
אותה משמעות שהיא חלק סופר מהותי בחוסן שלנו.

 
למשמעות הזו יש צד שני, שלאחרונה אני חושבת עליו לא מעט.  
המשמעות הזו, לפעמים היא שוחקת.  
אני רואה את זה בלי סוף בארגונים ביטחוניים,

במערכת הבריאות ובעמותות חברתיות.

 
אני רואה את זה בחברות שליבת העשייה שלהן

קשורה ל'משהו טוב בעולם',
כמו מציאת טיפולים ותרופות למחלות קשות, קיימות ו-וולנס.

אני רואה את זה גם בחברות שבהן

האנשים סופר מחוברים לארגון ולמטרותיו,

וחשוב להם כל כך לעשות את עבודתם מעולה, שהם שוכחים את עצמם.

 
המשמעות שוחקת כשאנשים מחוברים

למשמעות של העשייה שלהם ברמה כזו,

שהם תמיד ישימו את העבודה במקום הראשון.

 
הם כל כך מחויבים שהם לא מסוגלים לעצור,

והם לא מסוגלים להגיד לעצמם

"די מספיק להיום, לא סיימתי אבל אני הולכת הביתה."

 
הם כל כך מאמינים במשמעות של העשייה שלהם

שהם מוותרים על דברים אחרים בחיים שלהם,

לרוב באופן כמעט אוטומטי,

למרות שזה מייסר אותם לא מעט.

הם מוותרים על מנוחה והפסקות,

על איזון ועל פעילות פנאי מרגיעה.

במקרים רבים הם מוותרים גם על חיי משפחה וחברה.

ברוב המקרים הם מוותרים על הבריאות הפיזית והנפשית שלהם.

 
מבחינת הארגונים והחברות,

הרבה פעמים האנשים האלה הם הכוכבים

והחלום הנשגב של כל מנהל וארגון.

הבעיה היא שלא רק שהארגון לא שם להם גבולות

 ושולח אותם בכוח הביתה,

אלא שהוא אפילו מעודד אותם להמשיך

ולפעמים גם מנצל את המצב לטובתו.

זה כמובן גורם לאותו אדם לשקוע

עוד ועוד בתוך ים של משימות ועבודה,

משמעותיות מאד אמנם,

אבל הרסניות לחייו האישיים ולבריאותו.

 
אז מה עושים?

אם אתם מזדהים עם התיאורים בפוסט הזה,

אמורה להילחק לכם נורה בצבע אדום בוהק ומהבהב בראש.  
סביר שאתם במסלול המהיר לשחיקה.

כדאי שתעצרו רגע ותבדקו טוב טוב את מערכת האיזונים בחיים שלכם.

 
יש הרבה דברים שאתם יכולים לעשות כדי למנוע שחיקה,

אבל בפוסט הזה אני רוצה רק לבקש מכם – אל תעשו.  
התמקדו חלק מהזמן בלא-לעשות.

קחו חופש, קחו הפסקות, שימו גבולות, תשכבו על הספה ותעשו כלום.  
קשוח, אני יודעת.

 
ברמה הארגונית והניהולית –

אל להם לארגונים ומנהלים לנצל אנשים כאלה.

זו האחריות שלכם לא פחות משל האדם עצמו לשמור על האנשים שלכם.  
זוהי חובתכם הערכית והמוסרית.

עזרו להם לשים גבולות,

בחנו היטב את רמות הלחץ והעומס שיש עליהם,

שילחו אותם לחייהם הפרטיים בכוח,

דאגו שהם עושים הפסקות ועצירות,

וודאו שהם שומרים על בריאותם הפיזית והנפשית.

כי משמעות שאינה באמת משמעותית,

לכל התחומים בחייו של אדם,

לא רק שאינה מטיבה איתו,

היא הרסנית לבריאותו הפיזית והנפשית,

ובטווח הארוך – גם הארגון מפסיד מזה.  

כשהמשמעות שוחקת.

אני רוצה לדבר על הצד האפל של המשמעות בעבודה –
אותה משמעות שאנחנו מרבים לדבר עליה.
המשמעות שכולנו מחפשים,
ההרגשה שאנחנו עושים משהו חשוב, משהו שיש לו ערך.  
אותה משמעות שהיא חלק סופר מהותי בחוסן שלנו.  
למשמעות הזו יש צד שני, שלאחרונה אני חושבת עליו לא מעט.  
המשמעות הזו, לפעמים היא שוחקת.  
אני רואה את זה בלי סוף בארגונים ביטחוניים,

במערכת הבריאות ובעמותות חברתיות.  
אני רואה את זה בחברות שליבת העשייה שלהן

קשורה ל'משהו טוב בעולם',
כמו מציאת טיפולים ותרופות למחלות קשות, קיימות ו-וולנס.
אני רואה את זה גם בחברות שבהן

האנשים סופר מחוברים לארגון ולמטרותיו,

וחשוב להם כל כך לעשות את עבודתם מעולה, שהם שוכחים את עצמם.  
המשמעות שוחקת כשאנשים מחוברים

למשמעות של העשייה שלהם ברמה כזו,

שהם תמיד ישימו את העבודה במקום הראשון.  
הם כל כך מחויבים שהם לא מסוגלים לעצור,

והם לא מסוגלים להגיד לעצמם

"די מספיק להיום, לא סיימתי אבל אני הולכת הביתה."  
הם כל כך מאמינים במשמעות של העשייה שלהם

שהם מוותרים על דברים אחרים בחיים שלהם,

לרוב באופן כמעט אוטומטי,

למרות שזה מייסר אותם לא מעט.
הם מוותרים על מנוחה והפסקות,

על איזון ועל פעילות פנאי מרגיעה.

במקרים רבים הם מוותרים גם על חיי משפחה וחברה.

ברוב המקרים הם מוותרים על הבריאות הפיזית והנפשית שלהם.  
מבחינת הארגונים והחברות,

הרבה פעמים האנשים האלה הם הכוכבים

והחלום הנשגב של כל מנהל וארגון.
הבעיה היא שלא רק שהארגון לא שם להם גבולות

 ושולח אותם בכוח הביתה,

אלא שהוא אפילו מעודד אותם להמשיך

ולפעמים גם מנצל את המצב לטובתו.
זה כמובן גורם לאותו אדם לשקוע

עוד ועוד בתוך ים של משימות ועבודה,

משמעותיות מאד אמנם,

אבל הרסניות לחייו האישיים ולבריאותו.  
אז מה עושים?
אם אתם מזדהים עם התיאורים בפוסט הזה,

אמורה להילחק לכם נורה בצבע אדום בוהק ומהבהב בראש.  
סביר שאתם במסלול המהיר לשחיקה.

כדאי שתעצרו רגע ותבדקו טוב טוב את מערכת האיזונים בחיים שלכם.  
יש הרבה דברים שאתם יכולים לעשות כדי למנוע שחיקה,

אבל בפוסט הזה אני רוצה רק לבקש מכם – אל תעשו.  
התמקדו חלק מהזמן בלא-לעשות.

קחו חופש, קחו הפסקות, שימו גבולות, תשכבו על הספה ותעשו כלום.  
קשוח, אני יודעת.  
ברמה הארגונית והניהולית –

אל להם לארגונים ומנהלים לנצל אנשים כאלה.

זו האחריות שלכם לא פחות משל האדם עצמו לשמור על האנשים שלכם.  
זוהי חובתכם הערכית והמוסרית.
עזרו להם לשים גבולות,

בחנו היטב את רמות הלחץ והעומס שיש עליהם,

שילחו אותם לחייהם הפרטיים בכוח,

דאגו שהם עושים הפסקות ועצירות,

וודאו שהם שומרים על בריאותם הפיזית והנפשית.

כי משמעות שאינה באמת משמעותית,

לכל התחומים בחייו של אדם,

לא רק שאינה מטיבה איתו,

היא הרסנית לבריאותו הפיזית והנפשית,

ובטווח הארוך – גם הארגון מפסיד מזה.