"אמא, אמא, אמא"
כולנו מכירות את זה באוגוסט, נכון?
תש'מעו סיפור.
1. "זה לא יעבוד לי"
לפני כמה ימים הנחיתי סדנה באיזושהי חברה.
על התחלת הסדנה נכנסה מישהי לחדר באיחור של כמה דקות,
כולה רוח סערה.
דקלה היתה מתוקתקת מכף רגל ועד ראש,
לבושה בשיא הסטייל והשיק,
מאופרת עד רמת הקונסילר והתוחם.
היא התיישבה במקום פנוי,
התנשפה בכזה "פפפפףףףףףףףף" אחד ארוך,
שמה לפטופ על הברכיים והסתכלה עלי.
התחלנו את הסדנה.
הנושא: ניהול לחץ ומניעת שחיקה.
כל החצי הראשון של הסדנה היא גלגלה עיניים. בלי הפסקה.
על כל מה שאמרתי היה לה מה להגיד נגד.
כל מה שהצעתי נענה ב"זה לא יעבוד לי".
הרגל שלה לא הפסיקה לקפוץ והיא זזה באי נוחות על הכיסא כל הזמן.
באיזשהו שלב המשתתפים האחרים התחילו לאבד סבלנות אליה.
2. הדברים החשובים קורים לפעמים מחוץ לחדר
בהפסקה הראשונה תפסתי אותה בפינת עישון,
מעשנת במרץ 2 סיגריות אחת אחרי השנייה.
"בוקר קשוח"? שאלתי אותה.
היא חייכה בנימוס.
אמרתי: "יש מצב שכמה דקות שקט עם עצמך יהיו לך יותר נעימים עכשיו מלחזור לסדנה".
בום. דמעות.
היא התחילה לבכות… אבל מה זה לבכות…
היא סיפרה על ימים מטורפים של ג'אגלינג
בין הדרישות הגבוהות בעבודה
לשלושה ילדים בלי מסגרות בבית.
היא סיפרה על החופשה המשפחתית
שחזרה ממנה יותר מותשת ממה שנסעה.
היא סיפרה על כמה אין לה כבר כוח
ושהיא מרגישה שהיא הולכת להתפוצץ בעוד 10, 9 , 8….
היא אמרה שהיא מרגישה שחוקה עד דק בכל תחום בחייה.
כל הגוף שלה רעד כשהיא דיברה והכי רציתי לחבק אותה.
אבל הרגשתי שחיבוק זה הדבר האחרון שהיא צריכה.
היה נראה לי שנגיעה בה תביא להתפוצצות או לקריסה טוטלית.
לימדתי אותה בזריזות תרגיל נשימה סופר פשוט וקצר,
והצעתי לה לשבת כמה דקות לבד,
עד שהיא תרגיש שהיא רוצה לחזור לסדנה.
3. "אוגוסט זה קשוח"
כשחזרתי לחדר בלעדיה
מישהי זרקה "אוגוסט זה קשוח לכולנו", וכל היתר הנהנו בהזדהות.
הסתכלתי עליהם ואמרתי:
"בואו נדבר על אוגוסט, אנחנו בסדנה על לחץ ושחיקה, אז בואו נדבר על אוגוסט".
והם דיברו.
הם סיפרו על הטירוף, הקצב המהיר,
חוסר היכולת להיות ההורים שהם רוצים,
רגשות האשמה בבית, רגשות האשמה בעבודה,
הכעס על עצמם שהם לא יכולים להיות ההורה הכי טוב,
או העובד הכי טוב, האכזבה,
ספירת הימים עד ספטמבר ועוד ועוד ועוד.
דקלה חזרה לכיתה בנתיים, הפעם בצעדים איטיים יותר.
היא התיישבה בשקט במקומה והקשיבה לשיחה.
אחד הדברים שהכי חזרו על עצמם היה
הקושי העצום, במיוחד לאמהות,
לעמוד בהצפה הבלתי פוסקת
של גירויים שמגיעים מכל הכיוונים כשהן בבית.
אני מכירה את זה מעצמי.
לי למשל ממש קשה לעמוד בגירויים אינטנסיביים של סאונד.
כשיש כמה בנות רועשות בבית,
בן זוגי שומע מזיקה, הטלויזיה ברקע והכלב נובח –
זה מתכון מדויק בשבילי להגיע
ל"אני מתפוצצת בעוד 10, 9, 8….".
במיוחד אחרי יום עבודה.
יש אנשים שיותר מדי מגע יכול לגמור אותם.
כמו למשל, כשילדים קופצים עלייך,
מושכים לך בבגדים, מחבקים אותך,
מנשקים אותך, באינטנסיביות וזמן ממושך.
יש כאלה שתנועה יכולה להיות טריגר קשה.
אחרים מושפעים מסביבה עמוסה מדי בגירויים ויזואליים,
צבע, חפצים רבים, עומס ויזואלי.
4. מה עושים מול עומס חושי?
עומס חושי יום אחרי יום אחרי יום
עשוי להיות הדרך המהירה לשחיקה.
הדבר הראשון החשוב הוא להכיר את המאפיינים האלה של המוח שלנו,
כי אז ברגע שאנחנו מרגישים גירוי יתר,
אנחנו יכולים לנתח מהר את המצב כדי להבין מה חסר.
כשאנחנו במצב של עומס חושי
זה בעצם יוצר אצלנו תגובת לחץ,
וכשאנחנו בלחץ אנחנו מתנהגים…. בהתאם.
אנחנו יכולים להיות חסרי סבלנות, אגרסיביים, קצרים,
או אולי דווקא מתכנסים בתוך עצמנו, פסיביים ועוד ועוד.
מה שהכי עוזר לי כשאני מוצאת את עצמי במצבים כאלה
זה לקחת פסק זמן לשלוש דקות,
שנייה לפני שהחלק הכי מציף ביום שלי עומד להתחיל,
וגם להתכונן אליו מראש.
בדר"כ החלק הכי עמוס-חושית ביום שלי
הוא כשאני חוזרת מהעבודה.
אני צריכה את השקט שלי אחרי כמה שעות
של אינטראקציות אינטנסיביות עם אנשים,
אבל אז בדר"כ יש עוד כמה אנשים בבית,
שיש להם תוכניות אחרות בשבילי.
אז מה שאני עושה זה להיות מוכנה לזה.
קודם כל אני יושבת באוטו 3 דקות לפני שאני נכנסת הביתה,
ומתרגלת תרגיל נשימה פשוט.
זה עוזר לגוף שלי להרגיע את תגובת הלחץ
שהוא נכנס אליה לפעמים עוד לפני שבכלל נכנסתי הביתה.
(כלומר אני מתעצבנת לפעמים רק מהמחשבה על זה שאני אתעצבן…).
גם תרגילי מיינדפולנס קצרים
כמו סריקה של הגוף עוזרים לי מאד.
כשאני נכנסת הביתה אני משקיטה מיד
את כל המכשירים הדיגטליים שמשמיעים קולות.
דיברתי עם הבת שלי מספר פעמים
וסיפרתי לה מה קורה לי כשאני נכנסת הביתה
וכמה זה חשוב לי שהיא תיתן לי
כמה דקות להתאפס כדי שאוכל להיות איתה
בכיף ובאופן מלא אח"כ.
(השיחה הזו חוזרת על עצמה כל כמה זמן כמובן).
שיחה דומה עם בקשה לגיבוי עשיתי גם עם בן זוגי.
הטלפון שלי עובר למצב שקט
לפחות לשעתיים ברגע שאני יוצאת מהאוטו לכיוון הבית.
5. בסוף הסדנה
המשתתפים אמרו שזה שהם דיברו על זה,
וראו שכולם מרגישים אותו דבר –
כבר עזר להם וגרם להם להרגיש טוב יותר עם עצמם,
ולוותר קצת על רגשות האשמה.
דקלה ניגשה אלי כשסיימנו ושאלה אם אפשר לתת לי חיבוק
(יפה ששאלה! אמרתי לה שחיבוק כמובן, רק בשקט ).
אחרי החיבוק היא אמרה שהיא תשתמש כבר מהיום
בכלים שהצעתי.
למחרת היא שלחה לי תמונה שלה נטולת איפור,
וכתבה שהחליטה שויתור על "הפרפקט" באוגוסט גם יכול לעזור לה.
אני חזרתי הביתה מבסוטית ומלאה ברגשות חיוביים
והייתי צריכה זמן ממש קצר לפני שאני מתחילה "משמרת אמא".
ואתן.ם – מה אתן.ם עושות.ם כדי להסתדר עם רגעי העומס החושי שלכן.ם?