וואי כמה שהיה לי קשה לוותר!
אתן מכירות את זה נכון?
את הצורך לעשות משהו, להיות הכי, ללמוד עוד
משהו שיתרום לקריירה, "לעשות" עוד תעודה.
לפני יותר משנה התחלתי מחקר לדוקטורט.
לא כי הייתי "צריכה", אלא כי באמת רציתי.
כי גם ככה אני קוראת מלא מחקרים כל הזמן,
כי זה מעניין אותי, כי זה יוסיף לי, יתרום לי, ישדרג לי…
ואז מצאתי את עצמי יושבת מול המחשב,
ומכריחה את עצמי לכתוב.
וזה לא בא.
והכרחתי את עצמי עוד קצת.
וזה עדיין לא בא.
אז במקום זה כתבתי ספר. וזה הכי בא.
ואז חזרתי לדוקטורט. וזה עדיין לא בא.
אמרתי לעצמי שאניח לקצת.
ואחליט בהמשך אם להמשיך.
תוך כדי, בלי באמת להחליט, נרשמתי ללימודי CBT.
כי באמת באמת רציתי.
וזה הכי מעניין אותי בעולם.
והכי קשור למה שאני עושה.
ושוב בראש הרגשתי שממש ממש בא לי,
והלב שלי התכווץ מהמחשבה על שיעורים ועשייה.
בנתיים, סיפרתי לעצמי ש"כשיתחיל ארגיש אחרת",
וכל הגוף שלי צעק שאין לו כוח.
הנפש שלי דפקה חזק על הלב שלי,
ואמרה שאחרי כמעט שנתיים של עבודה סופר אינטנסיבית,
סגרים, הורות, משפחה, מטלות,
וכתיבת 2 ספרים, גם אם זה בהכי כיף וזורם שיכול להיות,
אין לה כוח.
הלב שלי הקשיב.
והמוח שלי ניסה לזרוק את זה הצידה.
הנפש שלי התעקשה,
והמוח שלי עדיין לא ויתר.
יום אחד הבנתי שאני צריכה לפתח בעצמי את היכולת ואת הרשות
"לא לעשות".
הבנתי שאני צריכה לפתח בעצמי את היכולת לבחור בתשומת לב –
"לא לעשות".
וואו כמה שזה קשה.
זה אומר להתעמת עם אמונות עמוקות שאני מחזיקה בהן כבר שנים.
אמונות שדחפו אותי קדימה, שהביאו אותי לאן שאני נמצאת, שהפכו אותי למי שאני.
אלו לא רק האמונות שלי.
אלו אמונות תרבותיות שאנחנו כולנו גדלות עליהן.
אולי אפילו מקדשות אותן.
"זמן שווה כסף", "אם לא עושים את זה מושלם, עדיף לא לעשות בכלל".
אבל האמת היא,
שכולנו צריכות רגעים של "לא לעשות".
אנחנו צריכות רגעים "שלא נספרים".
דווקא הרגעים האלה, הם אלה שיוצרים את הפרודוקטיביות והיצירתיות,
כשאנחנו חוזרות למוד "לעשות".
בעולם הארגוני העסוק והדינמי,
עם דד-ליינים ולקוחות שצריך לשרת,
את הרשות "לא לעשות" צריך לתאם ולדבר עם אנשים אחרים.
אחד הדברים שיכולים לסייע לנו בזה,
זה ניצול של פערים, "גאפים", כהזדמנויות לנוח.
כשאנחנו לחוצות במשימות וב"לעשות",
אנחנו דווקא יותר שמות לב לכל רגעי ה"פערים" שיש לנו ביום,
ודואגות לנצל אותם עד תום.
כך למשל, אנחנו עונות למיילים בתור לרופא,
קובעות שיחות טלפון לזמן הפקקים,
ומנצלות כל שנייה ביום כדי לעשות עוד משהו.
אבל, וזה אבל גדול,
אם נרגיש נוח עם "לא לעשות",
ונבין שזה לא רק חשוב לבריאות הפיזית והנפשית שלנו,
אלא ממש הכרחי בשביל ה-Wellbeing שלנו,
אנחנו נלמד לנצל את ה"גאפים" האלה בשביל לנוח.
במקום לבדוק מיילים בתור,
שבו בשקט ועשו כמה תרגילי נשימה.
במקום לקבוע שיחות טלפון לפקק,
סעו בלי לדבר, הקשיבו למוזיקה שאתן אוהבות,
ושירו את עצמכן לדעת בקולי קולות.
רעיון נוסף הוא ליצור רשימה של "Not do".
הרשימה הזו כוללת התנהגויות שאתן יודעות
שאינן עוזרות לכם.
למשל:
לא לבלות זמן ברשתות החברתיות בשעות הערב.
לא לבדוק מיילים בזמן ארוחת ערב משפחתית.
לא לענות לטלפון כשאתו עסוקות במשהו שלכן.
אתן יכולות גם לכתוב ברשימה
משימות שאתן מתכוונות להוציא ל"אאוט-סורסינג",
או לתת למישהו אחר לבצע,
או משימות שתעשו בסופו של דבר. רק לא היום.
אז מה עם הדוקטורט וה-CBT אתן שואלות?
ויתרתי.
בייסורים בהתחלה, בהנאה גדולה אחר כך,
עם ידיעה ברורה שלאחד מהם יגיע זמן אחר.
והחל מספטמבר, בוקר אחד בשבוע,
אני ב….
שיעורי ריקוד!
